ספר: אל תשלח ידך את הנער - הרב ישראל מאיר לאו

  30/07/2012  אל תשלח ידך את הנער - הרב ישראל מאיר לאו.
    הספר הוא על ההתנסות של הרב לאו כילד בגילאים 5-7 בשואה.
    1.המשקפיים של החיים. ההשגחה העליונה. הטבח האחר.
      הדבר הבולט מבחינתי בספר - השואה לא מערערת את המשקפיים לגבי החיים.
      המשקפיים  הינן רוחניות - החיים הם בישול של האלוהים, הטבח האחר. המונח הוא - ההשגחה
      העליונה.
      יש "ניסים" אך יש גם הרבה רע - סבל ואבדן. זה אותו טבח. הטבח האחר אחראי גם
      לטוב וגם לרע.
      כל המשפחה נשארת איתנה באמונה באל, למרות שלא ברור מדוע הוא מעולל שואות.
      לא מובן למה הטבח האחר מעולל מה שהוא מעולל. גם בספר איוב זה לא מובן.
      חסרה ההבנה, וזה אמור להיות בספר שלי.
    2.דילמות ערכיות.
      הדגש בספר הוא על דילמות קידוש השם. בדילמות קידוש השם בצד אחד של המשוואה ישנו הערך של ההשגחה
      העליונה, האמונה והמצוות. בצד השני  של המשוואה - לרוב החיים.
      זה כמו הדילמה של אברהם בעקידת יצחק.
      אביו של הרב לאו כתב ספר שאבד בנושא קידוש השם.
    3.אמונה בבני אדם.
    4.פרידות ואבדן.
      הכאב העיקרי כנראה - בגלל האבדן של בני משפחה קרובים - אמא, אבא ואח.
    5.כרגיל אצלי, אני מתייחס לנושאים ולא לארועים. הארועים הם האמצעי להעלות נושאים
      שונים. כאן כתבתי על הנושאים שהארועים בספר העלו אצלי.

  01/08/2012  אל תשלח ידך את הנער - הרב ישראל מאיר לאו.
    1.האגנדה של שימור השושלת המשפחתית.
      הרושם שהאגנדה העיקרית של מאיר לאו ואחיו - שימור השושלת המשפחתית של רבנים.
      שושלת זו נמשכת כ1000- שנה ומעל 30 דורות. יש את שמות כל הרבנים.
      אצל האח הגדול - האגנדה קצת שונה .  נאמר לו "תשמור על אחיך הקטן".
      כל אחד מפחד שאצלו השושלת תקטע.
      זו צוואה של ההורים המזכירה את האגנדה שחניבעל קיבל מאביו של נקמה ברומאים.
      הרושם שאגנדה שכזו מתקיימת גם ללא טראומה. יש אולי טראומה אפשרית - הפחד לאכזב
      את ההורים.
      ...
      בעמוד 80 נאמר במפורש מה האגנדה של הרב לאו -
        "ישראל, מוטלת עליך משימה: להצדיק את הצלתך ואת קיומך, להיות שליחם של אביך
        אמך ואחיך הטבוחים, ולהמשיך את השושלת".

  02/08/2012 היכולת לבכות - עמוד 89 - אבדן הלב.
    אני מצטט -
    "אנו רוצים להודות על המתנה הגדולה מבולן - היכולת לבכות.
    כשלקחו את אבא ואת אמא שלי, לא בכיתי. הייתי יבש מדמעות. כשהלקו אותי, לא בכיתי
    אני כבר לא צוחק במשך שנים וגם לא בוכה.
    מאז השחרור אני מתהלך בהרגשה שאיני אדם נורמלי ואף פעם לא אהיה, שאין לי לב.
    יש לי אבן בחזה ולא לב.
    כך חשבתי עד לפני 5 דקות. לא עוד. עכשיו בכיתי והרבה.
    ואני אומר לכם שמי שמסוגל לבכות, יוכל מחר גם לצחוק ולשמוח. על זה תודתי לכם."

  03/08/2012 ספרים-הרב לאו.
    1.אגנדת הנקמה.
      האגנדה העיקרית - להמשיך את השושלת המשפחתית.
      אגנדה משנית - נקמה.
      לילד ישראל לאו היתה אגנדה של נקמה. אגנדה זו מסומלת על ידי הרובה שקיבל מחייל
      אמריקאי. כשהגיע לנמל חיפה, הרובה אבד וכך גם אגנדת הנקמה.
      יש מעין נקמה בכל זאת, בכך שהוא חי, הפך לרב ראשי והמשיך את השושלת.
    2.הפסקתי לקרוא את הספר לאחר ההגעה לארץ.
      בעיני זה כבר לא מעניין. הקטע המעניין בספר זו תקופת השואה. בארץ כבר יש חיים רגילים, וזה לא
      מעניין. אולי מעניין קצת בגלל ההזדמנות להכיר את העולם הדתי-חרדי.
    3.החרדיות.
      בספר רואים את העולם החרדי. גם לאחר כל תהפוכות החיים אין שאלות, הערכים והתשובות נשארים
      ואחידים אצל כולם. אצל כולם הכל זהה, המשקפיים, הערכים הכל.
      אפילו שואה לא מערערת עולם זה.
      שאלה-למה היה צורך בשואה ?
      תשובה-הכל מאלוהים. הכל מההשגחה העליונה. לא ברור מה מניעיה.
-----------------------------

נ.ב.9.1.2013
א.דימוי הטבח האחר.
   אני משתמש הרבה בדימוי הטבח האחר.
    במשקפיי חיים שונים יש תפיסה שיש טבח נוסף הגורם לנעשה בחיינו.
    במשקפיים חילוניות הטבח האחר אלה הם החיים.
     במשקפיים רוחניות הטבח האחר זה האלוהים.
     בדימוי, הטבח האחר מבשל את הארועים בחיינו. יש את הפתגם הידוע - "האדם מתכנן והאלוהים צוחק".
     שאלת הטבח האחר עולה במלוא חריפותה כשעוסקים בשואה. טומי לפיד, בוויכוח לגבי הטבח האחר שואל -
     איפה הוא היה כשרצחו את אבא שלי?!  מבחינת טומי לפיד - או שאין אלוהים, או שזה אלוהים אדיש שמפקיר       .
     אותנו לשואות או שזה אלוהים אכזר הגורם לשואות. גם הרב לאו לא יודע לומר היכן היה אלוהים בשואה.
     נושא הטבח האחר יעמוד כנראה במרכז בספר המתוכנן.
     ....
     לא חשבתי שאכתוב על הטבח האחר ועל השואה בבלוג זה. מה שכתבתי עד כה בבלוג היה "בסדר", אך בא מהחלק
     השמאלי של המח. כעת אני כותב עם החלק הימני של המח, עם הבטן והרגשות. אני יודע שבעולם הזה כולם באים
     עם מסיכות, ולא מספרים אף לעצמם מה שהם באמת חושבים בפנים. ידעתי שאני אמור להיות כזה, אחרת אני צפוי
      לתגובות לא נעימות. ברשימות שאני כותב לעצמי, אני משתדל להיות כנה. בינתיים לא החלטתי לגבי הכתיבה בבלוג.
     נראה. אגב, עדיין לא ברור מה אכתוב בספר על הטבח האחר ותפקידו בשואה. גם לא ברור איך אני אראה זאת בעתיד.
     בעתיד הקרוב אמנע מלכתוב על הטבח האחר, ואתמקד בנושאים קלים יותר וקליטים יותר. במוקדם או במאוחר נצטרך 
      כולנו להתמודד עם נושא הטבח האחר.

     עוד הערה קטנה לסיום -
         אם בעתיד באמת נרצה באמת להבין לא רק את החיים ואת עצמינו, אלא גם נושאים אחרים כמו היקום,
         נצטרך לבוא עם המח הימני.  קודם השתמשתי במונח "מכובס" של מח שמאל. אמרתי שנצטרך לבוא עם
         גישה אחרת, פילוסופיה אחרת. לא נבוא עם המילים המכובסות של מח שמאל.
                  --------------------------


  נ.ב. 15/01/2013
  א.האנשים בסביבת הרב לאו לא יצאו שרוטים !
    הרושם הוא שחרדים רבים עברו את השואה, ויצאו יחסית ללא שינוי. התפיסה הערכית
    והאישיות כמעט ולא השתנו.
    עד כה הרושם שלי היה שכאשר חווים מצב קיצון כמו שואה, יוצאים שרוטים.
    כעת מסתמן שיש תפיסות ערכיות העמידות יותר בפני מצבי קיצון.
    ברשימות שלי יש דוגמאות הפוכות - אנשים חווים מצב קיצון וכן יוצאים שרוטים.
    למשל, בסרט במערב אין כל חדש,  החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה יוצאים
    שרוטים וללא רצון לחיות מהמלחמה.
    למשל, סרט בעמק האלה, החיילים האמריקאים שחזרו מעירק חוזרים שרוטים
    ופסיכופטים.
    בעבר שמתי לב שדתיים מתמודדים טוב יותר עם אבדן ומחלות קשות.
    בשתי הדוגמאות הללו, התפיסה הערכית והאישיות קורסים במצב הקיצון.
    פיסקה זו לא באה להביע תמיכה בתפיסה הערכית החרדית. אני רק מציין עובדות.
    יש אנשים נוספים, חילונים, שחוו מצב קיצון כמו אבדן, ולא יצאו שרוטים.
    גם בספר אמנות ההקשבה לפעימות הלב יש אנשים שאינם שרוטים לאחר אבדן.
     גם כאן, תפיסה ערכית רוחנית מונעת כביכול שריטות.