יום חמישי, 30 במאי 2013

סרט: הנאשמים - ג'ודי פוסטר


  א.העלילה.
    בחורה, (ג'ודי פוסטר), חווה אונס קשה בבר מלא באנשים.
    כמה גברים אונסים אותה, כאשר יתר האנשים בבר מעודדים אותם במעשיהם.
    במשפט אחר כך, האנסים מקבלים עונשים קלים יחסית במסגרת עסקת טעון.
    הבחורה חשה שנעשה אי צדק משווע, ויוצאת לתביעה מקיפה נגד האנסים ונגד כל יושבי
    הבר שלא נקפו אצבע ואף עודדו את האנסים.

  ב.התייחסות.
    אותי מעניין נושא היבט ההתמודדות עם טראומה ועם החיים בעקבות הטראומה. כאן
    הטראומה היא - אונס.
    אני לא מכיר סוג טראומה זה, ולכן כל מה שאכתוב הוא בערבון מאד מוגבל.
    מצד שני, יש לי ידע כללי על טראומות.
    אחת השאלות לאחר טראומה - מה בדיוק כואב ?
                             מה הן השריטות שנוצרו כתוצאה מהטראומה ?
    אני מגדיר שריטה ככאב שבפנים.
    התרשמתי שיש כאן 2 שריטות, 2 מוקדי כאב -
      1.כאב הדימוי העצמי שנפגע.
      2.כאב יחס החברה.
    כל שריטה מבטאת משבר במערכת יחסים מרכזית אחרת -
      1.כאב הדימוי העצמי הנמוך - משבר ביחסים עם עצמך.
      2.כאב יחס החברה - משבר ביחסים עם העולם, עם החברה.

  ג.כאב הדימוי העצמי הנמוך.
    לבחורה בסרט היה דימוי עצמי מאד נמוך עוד לפני האונס. היא חיה בשולי החברה,
    שותה וצורכת סמים קלים. בן הזוג גם הוא בחור ברמה נמוכה שלא אוהב אותה. יש לה בן
    זוג כזה "כי לא מגיע לה יותר".  "אני שווה פחות, ולכן מגיע לי בן זוג שגם הוא שווה פחות".
    בעיני החברה יש לה ערך רק כאובייקט מיני, אך לא כאדם. נשים רבות מרגישות כך.
    יש בעייה בדימוי העצמי גם בגלל היותה אשה וגם בגלל המעמד הנמוך.
    הדימוי העצמי הנמוך של הבחורה מקורו בבית ההורים, בית בו היא לא קיבלה אהבה או
    הערכה.
    בעקבות האונס, המשבר בדימוי העצמי מועצם - איך היא יכלה לתת שיאנסו אותה ?!

  ד.כאב יחס החברה.
    החל מרגע האונס מודגש היחס הגרוע שהיא מקבלת מהחברה. יחס זה ישנו גם בארוע האונס
    וגם לאחריו. היא חשה שבחברה זו דמה מותר. היא חשה שאם היא היתה ממעמד גבוה, היחס
    היה לגמרי שונה.
    החברה כאילו אומרת שנשים מסוגה מותר לאנוס. דמן מותר. היה לגיטימי לאנוס אותה.
    לגיטימי לאנוס נשים "שמזמינות את זה".
    במקום אמפטיה, היא מקבלת מכל הסובבים יחס מאד קשה.

  ה.אגנדות הטראומה.
    כל שריטה מייצרת אגנדת טראומה.
    אגנדות הטראומה במקרה זה הן -
      1.שיפור הדימוי העצמי.
      2.צדק.
        היא רוצה אמירה ברורה שאונס אינו מעשה לגיטימי, גם כשמדובר באשה ממעמד נמוך.
        הרצון לצדק אינו רחוק מהרצון לנקמה, הרצון לסגור חשבונות עם מי שפגע בה.
    שתי האגנדות מאד קרובות. הלחימה חסרת הפשרות למען השגת צדק אמורה גם להחזיר לה
    את הכבוד העצמי וגם להשיג צדק.
    היא אולי ממעמד נמוך, אך היא לא מוכנה שידרכו עליה.

  ו.מי אשם ?
    לאחר טראומה מחפשים תמיד את האשם - מי האשם בטראומה ?
    משקפי הטראומה משקפים את התפיסה לגבי מי האשם בטראומה.
    לאחר אונס טיפוסי שיש שתי תפיסות בענין האשם, שני משקפיים -
      1.אשמים האונסים.
      2.אשמה הנאנסת שכביכול "הזמינה אונס".
    יש כאן 2 משקפיים לגבי האונס. משקפיים אלה ישנם גם אצל האנשים מסביב וגם אצל
    הנאנסת. כל משקפיים מייצרים שריטה אחרת ואגנדת טראומה אחרת.
    חשוב שנדע ששני המשקפיים קיימים, מבלי להכנס לוויכוח המתבקש - מי באמת אשם ?
    קשה לתפוס שיש משקפיים שלפיהם האונס היה לגיטימי, אך עובדה שיש משקפיים כאלה.
    לגבי כל הנוכחים בבר, האונס היה לגיטימי, ולכן ההתנהגות שלהם.
    בפסקי דין קלים במשפטי אונס בית המשפט עצמו נותן לגיטימציה לאונס.
    אפילו אצל הבחורה רגשי האשם מבטאים תחושה "שהיא הזמינה את זה", והאונס הגיע לה.
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה